החלטה בתיק ע"פ 1609/03

המשנה לנשיא ת' אור:

1.        בפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כץ). בפסק דין זה הורשע המשיב 1 בע"פ 2293/03 - סמיון דושקר (להלן: המשיב או סמיון) בשתי עבירות של סרסרות למעשי זנות לפי סעיף 199(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שתי עבירות של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין ושתי עבירות תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. בית המשפט זיכה את סמיון משלוש עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות (להלן גם: עבירות הסחר, וכל אחת לחוד: עבירת הסחר), עבירות לפי סעיף 203א (א) לחוק העונשין, ומשתי עבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות עבירות לפי סעיפים 202 ו-203(ב)(1) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי השית על סמיון עונש של ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, שתי שנות מאסר על תנאי וקנס בסך 2,000 שקלים. המערער בע"פ 1690/03, ולידימיר בוריסוב (להלן: ולדימיר) הורשע, על פי הודאתו, בשתי עבירות של סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות לפי סעיפים 203א(א), 203א(ב) ו-31 לחוק העונשין, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין. כן הורשע בעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין ובעבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין. הוא נדון, בגין מעשים אלה לשבע שנות מאסר מתוכן חמש שנים בפועל וכן לקנס בסך של 20,000 שקלים.

עיקרי העובדות וההליכים

2.        האישומים יוחסו לסמיון ולולדימיר, בשל מעשיהם ביחס לשתי נשים, סווטלנה סבצ'וק (להלן: סווטלנה) ואירנה אינקונה (להלן: אירנה).

           סווטלנה, שהיתה תושבת מולדביה, הגיעה ארצה ביום 5.4.01 בזהות בדויה של בחורה יהודיה קטינה, במטרה לעבוד בזנות. משדה התעופה היא הועברה, יחד עם אישה נוספת, שהציגה עצמה כאימה, לדירה שארגן עבורן ולדימיר בנתניה. כעבור מספר ימים הגיע ולדימיר אל הדירה ונתן להן כסף עבור מזון וצרכי מחייה. ביום 19.4.01 קיבלה סווטלנה במרמה, בסניף משרד הפנים בנתניה, תעודת זהות בדויה על שם נדאג'ה ניקולין. בהמשך אותו החודש פתח ולדימיר חשבון בנק על שם ניקולין אלכסנדרה, אליו הועברו הכספים שהגיעו לסווטלנה במירמה ממשרד הקליטה. באותה ההזדמנות משך ולדימיר מחשבון הבנק סכום כסף לא ידוע.

           מאותה הדירה נלקחה סווטלנה, במועד בלתי ידוע, לפאב בשם "סנצ'ינו" בתל אביב, שם קיימה יחסי מין עם אדם זר, על מנת לבחון את יכולתה לעבוד בזנות. באחד מימי חודש יוני 2001, אסף ולדימיר ברכבו את סווטלנה מהדירה ששהתה בה והודיע לה כי היא עוברת לגור באשדוד וכי הבעלים החדש שלה יקרא "סמיון". לאחר מכן פגשו סווטלנה וולדימיר את סמיון, וסווטלנה עברה לרכב של סמיון. בדרך אמר לה סמיון כי נפלה לידיו של "בעלים טובים", בהתכוונו לעצמו. סמיון כלא את סווטלנה בדירה של חבר שלו, נעל את הדירה מבלי שהשאיר לסווטלנה מפתח שלה, אסר עליה לצאת מן הדירה ולקח ממנה את הדרכון המזויף שלה. כמה ימים לאחר מכן, תקף סמיון את סווטלנה, הכה בכתפיה באמצעות אגרופיו וסובב את ידיה בכוח.

3.        בתאריך בו עברה סווטלנה את גיל 18 שנים (על פי תעודת הזיהוי המזויפת), הורה לה סמיון להתחיל לעבוד בזנות בבית בושת ברחוב בן יהודה בתל אביב. בהתחלה הסיע סמיון את סווטלנה מידי יום לעבודתה, ולאחר מכן עשו זאת אנשים אחרים מטעמו. בחודש הראשון העבירה סווטלנה לסמיון מידי יום, את כל הכסף שקיבלה מעבודתה בזנות, מלבד 50 שקלים שקיבלה לצורכי מחייתה. בתקופה שלאחר מכן שילמה סווטלנה לסמיון מידי יום 700 שקלים. בחודש אפריל 2001 תקף שוב סמיון את סווטלנה בכך שסתר לה, נתן לה אגרוף בבטנה וסובב את ידה. זאת, משום שלטענתו לא עבדה מספיק טוב והיתה חוצפנית. ביום 2.8.01 סווטלנה חשה ברע. סמיון לקח אותה לבדיקה אצל רופא גניקולוג ד"ר גנאדי, והתברר שהיא בהריון ועומדת ללדת. סמיון סירב לקחת את סווטלנה לבית החולים, אך ד"ר גנאדי שבדק אותה דרש ממנו לעשות כך. לבסוף לקח סמיון את סווטלנה לבית החולים "תל השומר" שם נולד לה בן פג שסובל מפגיעות ושטפי דם חמורים במוחו. שבועיים לאחר הלידה, לקח סמיון את סווטלנה לבית החולים והניע אותה לחתום על טופס וויתור על בנה.

           כשלושה שבועות לאחר הלידה, יצאה סווטלנה מן הדירה ללא "רשותו", של סמיון. כשחזרה נעל אותה סמיון בדירה ולקח את המפתח. לאחר מכן, הורה סמיון לסווטלנה לחזור ולעבוד בזנות (ולשלם לו 700 שקלים מידי יום) , וכך עשתה עד ליום 15.10.01 שבו מצאה אותה המשטרה.

4.        אירנה אינקונה (להלן: אירנה) הגיעה לארץ בתאריך ה-9.6.01. אירינה הובאה על ידי אנשים שלא אותרו, משדה התעופה למלון בים המלח ומהמלון לפאב "סנצ'ינו" בתל אביב שם פגשה את סמיון ששאל אותה שאלות בקשר לנכונותה לעבוד בזנות וגם הורה לה לחשוף את שדיה בפניו. סמיון ואישתו לקחו את אירנה לוילה באשדוד, שם התאימה לה האישה בגדים על מנת שתעבוד בזנות. אירנה החלה לעבוד במכון ברחוב בן יהודה 38 בתל אביב. בתקופה הראשונה לעבודתה של אירנה, קיבל סמיון מידי יום, את כל רווחיה פרט ל-50 שקלים שנשארו בידיה, ובהמשך קיבל אחוזים גבוהים מרווחיה. בשלב מסוים, העביר סמיון את אירנה לאותה הדירה באשדוד שבה שהתה סווטלנה. הוא איים על שתיהן שלא תברחנה וסיפר להן על גורלן המר של בחורות שעבדו בזנות וברחו ממעסיקיהן.

           כשעבדה במכון הכירה אירנה את אלכסיי ליברמן, שעבד בשיפוץ המקום. השניים התאהבו ואלכסיי ביקש לשחרר את אירינה. הוא פנה לסמיון ולבסוף הוסכם ביניהם שאלכסיי "יקנה" את אירנה תמורת 7,000 דולר. בחודש אוגוסט 2001, אלכסיי שילם לסמיון 4,000 דולר וכן ויתר על התשלום בסך 14,000 ש"ח שהגיע לו בגין שיפוץ המכון. כנגד תמורה זו הסכים סמיון לשחרר את אירנה, וזו עברה להתגורר עם אלכסיי.

5.        על הכרעת הדין וגזר הדין הוגשו כאמור, שלושת הערעורים שבפנינו. בע"פ 2293/03 מערערת המדינה על זיכויו של סמיון מהעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות ומהעבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות. לעניין עבירות הסחר, טענת המערערת היא כי יש להרשיע את סמיון בעבירות אלה, משום שמכלול הראיות הנסיבתיות בתיק מצביע על כך שסמיון רכש את כל אחת מן המתלוננות בתמורה לשם עיסוק בזנות. עוד טוענת המערערת, כי היה על בית המשפט המחוזי להרשיע את סמיון גם בעבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות ביחס לכל אחת מהמתלוננות. בנוסף, קובלת המערערת על קולת העונש שהוטל על סמיון.

           עמדת סמיון, המשיב בערעור המדינה, היא, כי לא הוכח יסוד התמורה, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי כשזכהו מעבירות הסחר. עוד טוען סמיון כי משום שאירנה וסווטלנה הגיעו ארצה במטרה לעסוק בזנות, לא ניתן להרשיע אותו בעבירה של הבאת אדם לעיסוק בזנות. סמיון גם מערער מצידו, בע"פ 2260/03, על גזר הדין שהושת עליו בבית המשפט המחוזי. לטענתו, העונש שהוטל עליו חמור ומצדיק הקלה בו.

           המערער בע"א 1609/03 הוא ולדימיר, אשר הורשע כאמור, בבית המשפט המחוזי על פי הודאתו. בפנינו, טוען ולדימיר כי לא היה זה מוצדק להרשיע אותו בעבירה של סיוע לסחר בנשים, בגין מכירת המתלוננות לסמיון, משום שסמיון עצמו זוכה מן העבירה של קניית המתלוננות. ולדימיר מערער בפנינו גם על חומרת העונש שהושת עליו בבית המשפט המחוזי. עמדת המדינה, היא כי המעשים שולדימיר הורשע בהם חמורים ועל כן העונש שהושת עליו - ראוי.

סחר בבני אדם לעיסוק בזנות

6.        העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות הוכנסה אל ספר החוקים הישראלי בשנת תש"ס בעקבות התפשטותה של התופעה הקשה של יצירת קניין בנשים, בשר ודם, "יבואן" לארץ, וסחר בהן לעיסוק בזנות, תוך ניצול זרותן. ממדיה המדאיגים של התופעה, כמו גם כיעורה והעובדה שהיא רומסת את כבודן, את חירותן ואת אנושיותן של הנשים, הם שהביאו את המחוקק הישראלי לאסור בחקיקה תופעה זו. על אופייה ועל ממדיה של תופעה קשה זו, ניתן ללמוד מדו"ח הצוות הבין משרדי להתמודדות ומעקב עם תופעת הסחר בנשים לעיסוק בזנות, מיום 20.11.02. בדו"ח זה, אשר הוגש כראיה בפנינו, נאמר, בין היתר, כך:

"תופעת הסחר בנשים המכונה לעיתים 'עבדות לבנה' ממוקדת לצורכי תעשיית המין, כשהקורבנות מנוצלים כאמצעי להשגת רווחים כספיים. התייחסות הסוחרים והסרסורים לנשים קורבנות הסחר היא כאל סחורה המועברת מיד ליד ומכניסה לבעליה סכומי כסף גבוהים. בניגוד לסמים, כאשר הסחורה היא נשים, מתייחסים אליהן כאל "מכונות כסף" שניתן למכרן הרבה יותר מפעם אחת, ולהרוויח על חשבונן כל פעם מחדש. עיסוק זה משתלם מאוד מכיוון שהסיכונים בו נמוכים בהרבה מסחר בסמים, מסחר בנשק או הלבנת הון - והרווחים ממנו גבוהים.

היות והתייחסות הסוחרים והסרסורים אל הקורבן היא כאל סחורה, כאשר על הקורבן לממן את הוצאות העברתו ממדינה למדינה ומיד ליד, התגבשה תפיסה בעולם התחתון כי רק אם יתאפשר לקורבן לפדות את עצמו - היינו לשלם את הוצאות העברתו ורכישתו - הוא ישוחרר; ולא - יהיה עליו לעבוד לאורך משך זמן משתנה, כמעט ללא שכר, כאשר שכרו עובר ישירות למעסיקו" (עמוד 6 לדו"ח).

7.        לעבירת הסחר קיימת התייחסות במספר החלטות בפלילים של בית משפט זה, ולאחרונה אף בפסק דין בע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). על כיעורו וחומרתו של מעשה הסחר, עמד השופט מ' חשין בבש"פ 7542/00 ארטור חנוכוב נ' מדינת ישראל (תק-על 2000(3), 1992 ,1993).

"שלא כעבירות האחרות היא העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות; עבירה זו, עבירה חמורה היא במיוחד, ולא בכדי העובר אותה צפוי למאסר בן שש עשרה שנים. אין צורך להוסיף, הכל יודעים זאת, כי עבירה זו עבירה נגזרת היא מתופעות בזויות שנתגלו בחיי המדינה, תופעות של "יבוא" המלווה בהתנהגות נקלית ובזויה כלפי אותן נערות ונשים המבקשות למצוא פת-לחם. אין זה כבוד לא למדינה ולא לחברה בישראל, שעבירה מעין זו נחרתת בספר החוקים, בייחוד ביודענו שהעבירה לא שררה במקומנו מימים שמכבר; עבירה היא שנקבעה בימינו אלה".